פרסומים וחדשות

הלכות פרשנות הצוואה, מחייבות הקפדה יתרה על ניסוח מדויק, שאינו משתמע לשתי פנים והמגשים את כוונת המצווה במלואה.

פרסומים וחדשות >>

צוואה איננה דבר של מה בכך. בשעת עריכת הצוואה, יש ליתן את הדעת על ניסוח בהיר, ברור ושאינו משתמע לשתי פנים, וזאת על מנת להגשים בסופו של יום את כוונת המצווה במלואה. בפסק דין שהתקבל בביהמ"ש העליון לפני מס' ימים, נקבע, כי שעה שלשון הצוואה ברורה ועל אף נסיבות חיצוניות, שהראו על אפשרות סבירה לטעות בניסוח הצוואה ולכוונה אחרת שככל הנראה היתה למצווה, אסור לביהמ"ש להיכנס לפרשנות הצוואה או להכיר בנסיבות חיצוניות ועליו לאמץ הצוואה כמו שהיא. במצב דברים זה, נראה כי יתכן ומחמת ניסוח בלתי זהיר (אך ברור) של המצווה, לא ניתן לדעת מה היתה כוונתו האמיתית של המצווה וצוואתו תפורש עפ"י אמות מידה משפטיות טהורות, שספק אם יש בהן כדי הגשמת רצונו של המצווה.

 

ביהמ"ש העליון נדרש לשאלת פרשנות צוואה, בה ציוותה המנוחה כי המשיב יירש את כל דירתה, אם ייכנס לגור בה "תוך שנה מיום פטירתי". המשיב טען, כי קיים התנאי שבצוואה ועל כן, הוא היורש של כל הדירה. המבקש טען, כי מדובר בטעות סופר וכי הנוסח אליו התכוונה המנוחה הנו "תוך שנה מהיום ועד פטירתי" ובנסיבות אלו, לא עמד המשיב בתנאי ואיבד את זכותו לרשת הדירה.

 

המחלוקת נגעה לשאלה, האם רשאי ביהמ"ש  לקרוא את התנאי שבצוואה על דרך הפרשנות או התיקון ולאמץ את פרשנות המבקש? ביהמ"ש לענייני משפחה ענה על כך בחיוב, וקבע, כי בהסתמך על עדויות קרובי משפחה ומכרים שנשמעו במשפט, ניתן לקבוע כי רצונה של המנוחה היה שהמשיב ישוב להתגורר עימה בדירה עוד בחייה (ולא לאחר מותה). לפיכך קבע ביהמ"ש לענייני משפחה, כי יש לפרש את הרשום בצוואה לפי פרשנות המבקש, לפיה המשיב היה זכאי לרשת את הדירה לבדו רק אם היה נכנס לגור בה תוך שנה מיום עריכת הצוואה, ולא תוך שנה מיום פטירת המנוחה.

 

ביהמ"ש המחוזי פסק כי לאור לשון הצוואה, לא היה מקום שביהמ"ש  לענייני משפחה ייכנס לפרשנות כוונותיה של המנוחה ורצונותיה.

 

ביהמ"ש העליון דחה את עמדת ביהמ"ש לענייני משפחה וקבע, כי מאחר ולשון הצוואה ברורה ומפורשת, אין צורך בנסיבות חיצוניות או בבחינת תנאים מיוחדים כלשהם ויש לקבל הצוואה כמו שהיא.

 

"יישום הוראות חוק הירושה לעניין פרשנות צוואה ותיקונה, מוביל למסקנה כי לנוכח הממצאים העובדתיים שקבע ביהמ"ש  לענייני משפחה, ביהמ"ש  לענייני משפחה, לא היה רשאי לקרוא את התנאי – על דרך הפרשנות או על דרך התיקון – כאילו נאמר בו "תוך שנה מהיום ועד פטירתי". זאת אף אם נלך בדרך הפרשנית שהתווה הנשיא ברק בעניין טלמצ'יו (שנחזית כנוחה יותר למבקש).
בהתאם לשיטת פרשנות הצוואה שהציע הנשיא ברק, בעניין טלמצ'יו, תחילה יש לנקוט בפרשנות במובן הצר שנצמדת ללשון הצוואה. רק לאחר מכן יש לבחון האם חל אחד מן ה"מצבים המיוחדים", אשר יצדיק הפעלה של פרשנות במובן הרחב והתחקות אחר אומד דעתו של המצווה גם מחוץ ללשון הצוואה.
במקרה דנן, לשון סעיף 1א לצוואה ברורה ולכן לא ניתן לעשות כן בדרך של פרשנות במובן הצר. התנאי שהציבה המנוחה להורשת הדירה למשיב הוא "שייכנס לגור בה תוך שנה מיום פטירתי". לא ניתן לקרוא לתוך לשון מפורשת זו את התנאי החלופי שהציע המבקש, כאילו מועד המגורים הוא בתוך שנה מיום עריכת הצוואה. אומד דעתה של המצווה משתמע היטב מלשון הצוואה. במצב מעין זה, על פי האמור בסעיף 54(א) לחוק הירושה, אין מקום כלל להזדקק לנסיבות החיצוניות.
בהתאם לשיטת פרשנות הצוואה שהציע הנשיא ברק, בעניין טלמצ'יו, ה"מצבים המיוחדים", בהם תופעל הפרשנות הרחבה, היינו: פרשנות המתחקה אחר אומד דעתו של המצווה אף מחוץ לגבולות הלשון, הם ארבעה: תיקון טעות (סעיף 30 ו-32 לחוק הירושה), השלמת חסר, ביצוע בקירוב או ביצוע בתחליף. נראה כי המצב המיוחד הרלבנטי בענייננו הוא טענת הטעות. דהיינו, הטענה היא כי על אף שלשון הצוואה מורה שהצדק איננו עם המבקש ביחס לתקופה שבה על המשיב להתגורר בבית, נפלה בצוואה טעות שתחייב אותנו לתקן את הלשון. בהקשר זה, חוק הירושה מכיר בשני סוגי טעויות, כאשר הטעות הרלוונטית לענייננו, ולה טוען המבקש, היא טעות סופר כאמור בסעיף 32 לחוק. על פי הקו שהציג, המנוחה כתבה בצוואתה "שנה מיום פטירתי" אך התכוונה לכתוב "שנה מהיום ועד פטירתי". אכן, יש מידה רבה של היגיון בקביעת ביהמ"ש  כי הנוסח החלופי שהציע המבקש נראה משכנע, לאור העדויות כי המנוחה הייתה מעוניינת שבנה (הוא המשיב) יחזור להתגורר עימה בבית לעת זקנתה. ברם הקושי בעמדתו של המבקש הוא שעובדות המקרה, כפי שנקבעו על ידי ביהמ"ש לענייני משפחה, אינן תומכות בטענתו. טעות סופר בדיני צוואות מהווה מסגרת נורמטיבית מצומצמת ותחומה היטב. אף אם השלכותיה וגדרה רחבים יותר מסעיף 81 לחוק בתי המשפט, אין להרחיב את הגדרתו של המונח "טעות סופר" מעבר למידותיו. יוזכר כי בניגוד לשופט אשר כתב את פסק הדין, שלגביו הוגשה בקשה לתיקון טעות, לא ניתן לפנות למצווה כדי לברר את כוונתו. אין די בכך שהמבקש יוכיח כי גרסתו נשמעת הגיונית וסבירה יותר. איננו תרים אחר "המצווה הסביר", אלא אחר "המצווה הקונקרטי" – היא המנוחה. סבירות גרסתו של המבקש מהווה רק אינדיקציה וחיזוק פוטנציאלי לטענה בדבר טעות סופר, אך ודאי שאין מדובר בראיה מספקת. תוצאה אחרת תפגע באוטונומיה של המצווה להוריש על פי בחירתו. נטל ההוכחה נמצא על כתפיו של הטוען לטעות סופר. עליו להוכיח כי נפלה שגיאה בתהליך כתיבת הצוואה, כך שהתוצר הסופי איננו משקף כראוי את כוונתו של המצווה. כך, למשל, אם יוכיח שיש סתירה פנימית ברורה בין הוראות הצוואה, או אם אחד המשפטים בצוואה איננו קריא או חסר כל משמעות. אולם במקרה שלפנינו, הממצאים העובדתיים של ביהמ"ש  קמא מלמדים כי המבקש לא עמד בנטל הנדרש והתמונה העובדתית בכללותה מצביעה דווקא על היפוכו של דבר. בשורה התחתונה, לא הוכח – וזאת בהתבסס על הממצאים העובדתיים שקבע ביהמ"ש קמא – כי נוצר פער כלשהו בין כוונתה הסובייקטיבית של המנוחה לבין לשון הצוואה בפועל. פער זה הינו הכרחי לשם הפעלת סעיף 32 לחוק הירושה. מכאן שהמבקש לא עמד בנטל המוטל עליו, להוכיח כי נפלה בצוואה טעות סופר.
התנאי שהציבה המנוחה להורשת הדירה למשיב הוא שייכנס לגור בה תוך שנה מיום פטירתה. כך היא משמעות הלשון הפשוטה והברורה. כך עולה מתוך נסיבות עריכת הצוואה. אין מקום לקבוע שנפלה טעות, ואף לא טעות סופר, בעריכת הצוואה."

בעמ 8300/11 פלוני נ' פלוני (עליון)

 

חזרה

נ. תבור - משרד עורכי דין ונוטריון
היצירה 3 (בית שאפ) רמת גן
טלפון: 03-7518925
פקס: 03-7518125
tavor(at)tavor-law(dot)co(dot)il :E-mail